יום שישי, 19 באפריל 2013

פרשת אחרי מות - קדושים




לחץ להגדלה


אחרי מות – קדושים

עוד אחד מצמדי הפרשיות אשר נקראות יחדיו כאשר השנה איננה מעוברת (ראו הסבר בפרשת תזריע-מצורע). הנושאים המדוברים בפרשיות אלו הם: בפרשת אחרי מות -  דרך כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לבית המקדש, האיסור להקריב קרבנות מחוץ למקדש, מצוות כיסוי הדם לרחק השחיטה (אסור להשאיר דם מגולה), ואיסור גילוי עריות. בפרשת קדושים ישנן מצוות בין אדם לחבירו, בין אדם לה', מצוות של צדק חברתי, מצוות התלויות בארץ ישראל, ואיסור ללכת בחוקות הגויים. כרגיל אני בוחר רק פסוק אחד:


"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם."


רבים המפרשים ששאלו על עניין החיבור בין שתי המצוות הנזכרות בפסוק- מצוות כיבוד הורים (או יותר נכון- מורא אם ואב) ומצוות שמירת השבת. רש"י מפרש על הפסוק: 
"סמך שמירת שבת למורא אב, לומר- אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר המצוות"
על פירושו של רש"י שואל האלשיך הקדוש, מדוע הסמיך הכתוב דווקא את מצוות השבת? הרי כל מצווה שיאמר לך אביך או אמך לעבור עליה, אין אתה רשאי לשמוע להם! 
מסביר האלשיך לפי המובא לנו במסכת נידה: "שלושה שותפים לו לאדם, אביו ואמו והקב"ה" – יכול היה האדם לחשוב שלחומר ישנם שני חלקים ואילו לנשמה רק חלק אחד ומפאת זה החלק ששייך לה' פחות חשוב, ואם היו אומרים לו אביו ואמו לעבור על מצווה מסוימת הרי הם הרוב בבריאת האדם ולכן יש להישמע להם. על כך עונה האלשיך- והרי מי ברא את ההורים של האדם ואת החומר בעולם כולו אם לא ה' יתברך?  יוצא שכל המרכיבים ביצירתו של האדם הם הקדוש ברוך הוא בלבד! והמצווה שמראה על כך שה' הוא בורא העולם כולו, גם החומרי, היא השבת, לזכר היום בו חדל ה' ממלאכת ששת ימי הבריאה. כמו שאנחנו אומרים בקידוש:


וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת
לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם
בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

 ועוד דבר. על פי הביטוי "שבת וינפש" – מובא בספרים שהשבת היא כנשמה לגוף של העולם. וכמו שגוף שיצאה ממנו הנשמה איננו יוכל להתחדש, כך בלי השבת לא הייתה התחדשות לעולם. לחומר אין רלוונטיות כלל בלי הנקודה הפנימית שמחייה אותו. וכדי להפנים את חשיבות הנשמה לעומת החומר מדגיש הפסוק- חשוב לכבד את המקור שהעניק לנו את הגוף, אבל אם זה בא על חשבון החיבור למקורה של הנשמה- הנשמה קודמת. בלעדיה גם גוף לא יהיה.


יום שלישי, 16 באפריל 2013

פרשת תזריע מצורע


לחץ להגדלה


פרשת תזריע-מצורע


הקדמה:  בכל שנה נוהגים לסיים בבית הכנסת את קריאת כל התורה. בשנה לא מעוברת, ישנם פרשיות שנקראות בסמיכות, כלומר שתי פרשות במקום אחת באותה השבת, כדי להתאים את כמות הפרשיות שיש בתורה לכמות השבתות שיש בשנה. ישנן מספר פרשות שמתחברות באופן קבוע. אחד מהחיבורים נקרא השבוע: תזריע-מצורע. בין שתי הפרשות יש קשר תוכני – פרשת תזריע, שבה מסופר לנו על דיני טומאה וטהרה של יולדת, דיני נגעי צרעת האדם (בעור, בשיער הראש והזקן), המגבלות שחלות על המצורע וצרעת הבגד ופרשת מצורע, שעוסקת בדיני טומאה וטהרה של המצורע, בקרבנות שהמצורע מביא לאחר שהוא נטהר, צרעת הבית, ודיני טומאה וטהרה של הזב, בעל קרי ונידה.

"אשה כי תזריע וילדה זכר"

הביטוי תזריע לגבי אשה הוא מוזר. יותר מתאים להגיד על אשה שהיא "נזרעת" מאשר שהיא "מזריעה". ביטוי מוזר בפסוק הוא תמיד הזמנה- תמרור שאומר שכאן המקום לדרוש.
כדי להבין את הרעיון שלעניות דעתי מופיע בפסוק אקדים ואכתוב הסבר קצרצר על מושגי זכר ונקבה בקבלה ובחסידות: זכר מבטא רעיון של השפעה, ונקבה מבטאת רעיון של קבלה – משפיע ומושפע, כמו שתיל ואדמה. בכל אחד ואחת מאיתנו קיימות שתי הבחינות, כאשר מה שמגדיר מי המשפיע ומי המושפע הוא היחס ביניהם – הורים הם משפיעים, אבל לגבי ההורים שלהם הם מושפעים, כך שלגבי ילדיהם הם בחינה של זכר ולגבי ההורים שלהם הם בחינה של נקבה.
הרב אשלג זצ"ל, מחבר פירוש "הסולם" על הזוהר, מסביר שהאדם מנסה להידמות לה' כמו שענף הוא חלק מהעץ, וזהו המהלך התמידי של האדם, לנסות להידמות לבוראו. האדם הוא תמיד בחינה של מקבל לעומת ה' שהוא המשפיע, והנקודה הכי גבוהה בהתפתחות האדם היא להפוך גם כן להשפיע. אולם, האדם לעולם יהיה בחינה של מקבל לעומת ה', כך שיוצא שהמדרגה האופטימלית לאדם היא להיות במקום של "מקבל על מנת להשפיע".

לפי כך נבאר את הפסוק בצורה כזו: ברגע שהמקבל ("אשה") מבצע פעולה של השפעה ("תזריע"), אזי היא "ילדה זכר" –   כאשר נוצר השינוי בין להיות מקבל ללהיות משפיע הפעולה הבאה תהיה יצירה של השפעה נוספת , כלומר- לקבל ע"מ להשפיע.

שנזכה כולנו לאחוז במעלה וההבנה שבכל אחד מאיתנו חייב להיות מקום שמקבל כדי שנוכל להמשיך להשפיע לסובבים אותנו.

רק טוב,
חודש מבורך, ושבת שלום.

יום שני, 15 באפריל 2013

פרשת שמיני







לחץ להגדלה




פרשת "שמיני"



תקציר:  בפרשה זו מוקם המשכן לראשונה במדבר, שני בניו של אהרון הכהן מתים כאשר הם נכנסים להקריב קטורת ללא אישור, וכן מסופר לנו על החיות הכשרות והלא כשרות.

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל".
הפסוק הזה פותח חגיגית את פרשתנו שעוסקת בירידת השכינה אל המשכן. בהמשכו של יום זה, היום השמיני, כבוד ה' נראה במשכן קבל עם ועדה. הפתיחה החגיגית "ויהי ביום השמיני" מזמינה אותנו לתהות על משמעות היום הזה- השמיני. שמיני למה? ולמה לציין זאת?
היום השמיני הוא היום השמיני לבניית המשכן. על פי המדרש, לא באמת לקח שבעה ימים להעמיד את קרשי המשכן על מכונם. סך הכל מדובר באוהל- אהל מועד. מה שקרה הוא, שבכל יום בנו את המשכן ופרקו אותו מחדש. ולמה? כי הבנייה לא עלתה יפה. בנו את הכל, אבל כבוד ה' לא ירד אל המשכן, אז פרקו וחיכו למחר. ככה שבע פעמים. רק ביום השמיני- "וירא כבוד ה' אל כל העם". רגע מיוחד מאוד.
השאלה העולה היא- למה שמונה פעמים? למה לא חמש? שש עשרה? שלושת אלפים? כדי לענות על כך כדאי להכיר קודם את המשמעות הטיפולוגית של מספרים ביהדות.
שבע זה טבע. יש לנו שבעה ימים בשבוע, שבעת ימי הבריאה, מחזור של שבע שנים לשנת שמיטה, מחזור של שבע שמיטות לשנת יובל, ובימים אלה ממש אנחנו סופרים שבעה שבועות את ספירת העומר. המהלך הרגיל של החיים קורה במחזוריות של שבע. וכמו שיש לנו חמישה חושים רגילים ועוד את החוש השישי, יש לנו את היום השמיני- היום שהוא מעל לטבע.
גם ברית המילה נערכת ביום השמיני. הברית בינינו לריבונו של עולם היא על טבעית, כי הקב"ה חודר מבעד למסכיו הרבים של הטבע ופונה אלינו. כך גם בבניית המשכן. לא טבעי לבן אדם לראות את כבוד ה'. בדרך כלל הוא מסתתר מאחורי מסכי הטבע. לכן זה קורה רק ביום השמיני.
אלא שהיום השמיני הזה חייב לבוא רק אחרי עבודה קשה. שבעה ימים ניסו העם לבנות את המשכן. במשך שבעה ימים הם עברו מדרגה לדרגה וניסו את כל מה שיש לטבע האנושי לתת. בסופו של דבר, ביום השמיני, המשכן נבנה בדרך ניסית. מלמעלה. אלא שזה לא היה קורה לולא שקדם לכך מיצוי ההשתדלות האנושית.
בשביל שתשרה השכינה אצל כל אחד ואחד מאיתנו אנחנו חייבים לתת לשתי האפשרויות האלו להתקיים ביחד כל הזמן, מצד אחד לתת את המקסימום עבודה שיש לנו, ובמקביל להבין שלכל דבר יש "יום שמיני" – כל דבר שבסוף קורה הוא מתנה מלמעלה.



פרשת צו








לחץ להגדלה

לצפיה בתהליך:http://roymargaliot.com/TZAV






פרשת צו


"זאת תורת העלה, היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו"
פרשת צו נפתחת בפסוקים אלה, המסבירים כיצד יש להקריב את קרבן העולה. בבית המקדש הוקרבו סוגים שונים של קרבנות. כל קרבן הובא לצורך אחר, והוקרב באופן אחר. קרבן העולה  כשמו כן הוא – כולו נשרף ועולה לשמים, ושום חלק ממנו לא נאכל על ידי אדם. (רק העור של הקורבן ניתן לכהן המקריב.)
בספרי החסידות פסוק זה מובן כ לנו כיצד להסביר לנו כיצד יש לעבוד את ה' (ואני חושב שאפשר ללמוד מזה גם על דרך עבודת האדם בעולם ככלל ):
"זאת תורת העולה" – זוהי הדרך (תורה מלשון הוראה) שבה תצליח להעלות את כל כולך למעלה. בספרי החסידות מודגש, שכל העניין של עבודת האדם בעולם הוא לעשות נחת רוח לבורא. אולי אפשר להגיד שהדרך האידיאלית לעשות זאת היא לנצל את הפוטנציאל שהבורא גילם בכל אחד ואחד. כל אדם רוצה להוציא מהכוח אל הפועל את מה שנמצא בתוכו (בין אם הוא נגר, מורה או דייג), וכשהדבר מסתייע בידו אז הוא מרגיש סיפוק אמיתי. ולמה? כי הוא הצליח להשפיע על המציאות, וברגע שהוא עשה זאת הוא למעשה הוסיף את עצמו אליה -  והוכלל בה. המשךהפסוק בא להסביר לנו איך לבצע את המהלך הזה.
"היא העלה על מוקדה על המזבח" – למה לכתוב פעמיים "על מוקדה על המזבח"? הלא אנחנו יודעים שהמוקד נמצא על המזבח. "אור החיים" הקדוש מסביר את ההבדל בין מזבח למוקד, לפי כלל שנלמד בגמרא במסכת זבחים :
"כל אלו שאם עלו לא ירדו, אם ירדו לא יעלו. אמר עולא: לא שנו אלא שלא משלה בהם האוּר, אבל משלה בהם האוּר- יעלו".
 חלקי הקורבן שנמצא בהם פסול אמורים לרדת מהמזבח ולא להיות מוקרבים.  בנושא זה מוסיף לנו עולא הלכה: אם האש נתפסה באותם איברים, אז כבר אין הבדל בין האברים הפסולים לבין האברים הכשרים. הכול עולה על המזבח, ואפילו אם כבר הורידו את האיברים בגלל שנשרפו, יעלו אותם שוב לשריפה.
לפי זה  מסביר "אור החיים",  ש"על מוקדה" מתאר מצב בו האש כבר שרפה את האיברים ולכן אם נמצאו פסולים והורידו אותם יעלו שנית  להישרף במזבח. ובהשאלה- האדם, למרות שהוא במצב של ירידה, עדיין בוערת בו התשוקה להשפיע ולהיות  נכלל, ולכן הוא עדיין על המזבח – עדיין במקום החיבור. המצב השני לעומת זאת הוא מצב יותר ראשוני. "על המזבח" מתאר מצב בו הקרבן כבר על המזבח אבל האש עדיין לא אחזה בו. אם נמשיך את המשל- ברגע  שאתה מבין שיש בך רצון לעלות על המזבח, למרות שעדיין לא "נתפסה בך האש",אתה עדיין עולה. אתה כבר ראוי להיות במקום החיבור.
"כל הלילה עד הבוקר" – אם כתוב כל הלילה, למה להוסיף "עד הבוקר"? יש המון מצבים שבהם האדם נמצא באפילה. באמצע הדרך מישהו כיבה את תאורת הרחוב.  גם אז צריך להיות מכוון מטרה, ולא לעזוב את הרצון לחיבור, כי בסוף  הבוקר חייב לבוא. זאת המציאות הפשוטה, גם אם לפעמים קשה להחזיק בה. הבוקר בוא יבוא. "עד הבוקר".
"אש המזבח תוקד בו" – לאחר שעבר את שעבר האדם והגיע אל הבוקר, אש המזבח תוקד בו – הוא כבר נמצא במצב שהאש שולטת בו. ידוע מהספרים הקדושים שיש ארבע יסודות, והאש היא היחידה שכוון הגדילה שלה הוא למעלה.
שנזכה בעזרת ה' להיכלל בכל עם ישראל ובעזרת הפוטנציאל שמגולם בנו נעזור לו ולעצמינו לעלות מעלה מעלה.
שבת שלום,
רועי.

הדברים לוקטו מספרי "אור החיים", "בית אהרון" ו"מאור עינים"

פרשת ויקרא



לחץ להגדלה




פרשת ויקרא


"אדם כי יקריב מכם קרבן"

פרשת ויקרא פותחת את החומש השלישי, שכמו שאר החומשים, נקרא על שם הפרשה הראשונה שבו. פרשה זו  פותחת גם את הנושא העיקרי שבו יעסוק החומש- הקרבת הקרבנות. חלק מן הקורבנות אדם חייב להביא- למשל אם הוא חטא חטא מסויים. קרבנות אלה קרויים "קרבנות חובה". אבל קרבן יכול להיות גם יוזמה התנדבותית של האדם. קרבנות כאלה קרויים "קרבנות נדבה".

המילה "קרבן" מכילה בתוכה את משמעותו- התקרבות. האדם גרם לנתק בינו לבין בוראו, והוא רוצה ליצור חיבור מחודש. איך מתחברים? מביאים בהמה, או חיה, או עוף, או סוג של מאפה למשכן. השאלה שעולה מאליה היא- מה פתאום? איך שחיטה של בהמה או חיה יכולה לקרב אותי לה'?
התשובה הראשונית היא עמוקה ופשוטה כאחד- הכסף. לכאורה תמוה- למה כסף (או משהו בעל ערך ממוני כמו בהמה) מכפר לי על חטא?
הכסף נותן לאדם את האופציה להתקיים. "מי שלא עובד לא אוכל"- היא אמירה עממית, פשוטה ואמיתית מאין כמוה. כשאני לוקח את אופציית הקיום הזאת, ונותן אותה לחזרה למי שנתן לי אותה, אני אומר לו בזה- אם אתה מקיים אותי בלי שאתה רוצה שאהיה קרוב אליך, אז לא צריך. הקיום לא שווה לי. במין נימה "פולנית", אני נוגע בנקודה הכי שורשית של החיבור: קבלה ללא תשומת לב לא שווה הרבה. ברגע שאני מראה באמת שאני לא רוצה את "ההורה שלי בתור כספומט", אלא שמה שחשוב לי זאת האהבה והידיעה שמישהו דואג לי, אני מתקרב ומתחבר מחדש.

אם כן,  למה לא להביא כסף?  למה חיה, בהמה, עוף? האם זאת לא פירוטכניקה מיותרת?
כשאני קונה בהמה בכספי, היא הופכת להיות שלי, ולכן חלק ממני. אני מחובר אליה רגשית, כמו שאדם מרגיש שרכושו הוא חלק ממנו. וכשאני מקריב אותה, אני ממש מקריב חלק ממני. ואיזה חלק? את החלק שאין בו דעת -  קרבן מכפר רק על חטאים שנעשו בשוגג. על חטאים שנעשו בבלי דעת, ואת אותו המקום שבי, הבהמי, זה שאין בו דעת, אני מחזיר לה'.

ומה על הבהמה? היא מצידה במקום הכי טוב שיכול להיות.

ישנן ארבע דרגות בבריאה: דומם, צומח, חי, מדבר. במצב אידיאלי כל דרגה מתקנת את הדרגה שמתחתיה ומאפשרת לה להתעלות.  המים מתעלים כשהם הופכים לצמח, הצמח המתעלה כשאוכלת אותו עז, העז מתעלה כשאוכל אותה אדם. אבל זה רק במצב אידיאלי. פעם שמעתי מין בדיחה- למה פרה בוכה ששוחטים אותה, וגזר לא בוכה כש"שוחטים" אותו? כי הגזר יודע שהוא יעלה דרגה. זאת אומרת, לכל הפחות הוא יהפוך מצומח לחי. אבל הפרה לא יודעת- אולי היא נשחטת אך ורק כדי להיאכל על ידי אדם שהוא גם כן בסך הכל בהמה?
לבהמה שנשחטת לשם קרבן אין את הבעיה הזאת. היא לא עולה לדרגת "מדבר" אלא מעלה מעלה, הישר למאציל הראשון, למי שברא אותה ואת האדם ואת כל הבריאה כולה. וזה המקום הכי טוב שיכול להיות.

שנזכה שתמיד ייצאו מאיתנו דיבורי אמת, ונדע להעלות את הכל לשורשו.

שבת שלום,
רועי.