לחץ להגדלה
עוד צמד פרשיות שנקראות יחדיו בשנה שאינה מעוברת. פרשת
"בהר" מתעסקת בשמיטה, יובל, גאולת קרקעות, איסור ריבית, דיני עבד עברי,
גאולת עבד עברי שנמכר להיות עבד אצל גוי, איסור פסל, מצבה ואבן משכית. בפרשת "בחוקותיי"
מתוארות הברכות והקללות שיבואו על עם ישראל בהתאם לשמירה או אי שמירה על מצוות ה'.
"וידבר
ה' אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני
נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה
ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ.." (בהר פסוקים א'-ד')
רש"י הקדוש שואל בפסוק א': "מה ענין שמיטה אצל הר סיני?
והלא כל המצוות נאמרו בסיני", מדוע בחרה התורה לציין בנפרד את העובדה שאת
מצוות שמיטה קיבלו בהר סיני? הרי כל המצוות נתנו בהר סיני? מסביר רש"י
שמהדיוק הזה אפשר ללמוד שכמו שכל העניינים הקשורים במצווה – "כללותיה
ופרטותיה ודקדוקיה מסיני" (רש"י בפסוק א') כך כל שאר פרטי ודקדוקי
המצוות האחרות ניתנו אף הם בסיני. אבל בעצם השאלה נשארת – מדוע דווקא מצוות שמיטה?
לא יכלו לכתוב לנו את זה על מצווה אחרת נניח ציצית, ולומר לנו שמה מצוות ציצית
ניתנה בסיני כך שאר המצוות וכו'?
בפשטות התשובה היא ששמיטה היא מצווה שיכולה להתקיים רק בארץ ישראל,
והיינו יכולים לחשוב שהכי מתאים לצוות עליה בכניסה לארץ. לכן, אם היא נאמרה בסיני,
במדבר, כשעוד לאף אחד אין נחלה משלו שהוא יכול להפקיר, קל וחומר שמצוות כמו ציצית
או כשרות נאמרו בסיני. אבל עדיין אפשר לשאול: למה דווקא שמיטה, ולא מצווה אחרת
שתלויה בארץ כמו מעשרות או כמו ביכורים?
מצאתי רעיון מופלא בספר "פרי הארץ", ואני מקווה שהבנתי אותו
נכון – כל הרעיון בשנת שמיטה שכל שש השנים שלפניה מתבטלות אצלה. בשנה השביעית כל
השדות שלך הם הפקר, כל אחד יכול לבוא ולקחת, אתה לא עובד את האדמה כדי להגדיל
יבול, ואתה כמו כל אחד אחר בשטח שהוא כביכול שלך. לגבי הדאגה מה יאכלו העם בשנה
שלאחר מכן- יש הבטחה שלמרות חוסר התפעול בשטחים החקלאיים, ה' ידאג לכל הצורך שלך
למזון וכלכלה. וחוזר חלילה – יש תנועה מעגלית של השתדלות של שש שנים ואז לראות
בחוש שגם בשנה שאתה בעצם לא עושה כלום ועם זאת אתה עדיין מקבל הכל. נמצא שכל זמן
שהרווחת לא הרווחת בגלל שחרשת וזרעת, אלא בגלל שרצון ה' הוא לתלות את פרנסתך
בעבודה זו. נמצא שכל שש השנים מתבטלות לשנה השביעית ואתה מתבטל לה' ומבין שהכל זה
ממנו. זה בדיוק העניין של הר סיני – הענווה. משמעות הענווה היא ההבנה שאני לא
המרכז, וזה קורה ע"י שאני מסוגל
לראות את ה' בכל מקום ולדעת שהכל זה ממנו. התורה ניתנה על ההר הכי ענו (לפי המדרש)
וע"י האדם הכי ענו שהיה קיים אי פעם – משה.
השמיטה היא הביטוי החזק לביטול הזה, ויותר ממנה – היובל- שבה יש "ריסטארט"
עולמי. הכל חוזר לבסיסו הראשוני: העבדים משוחררים, הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים,
ומעל כל זה מרחפת הבטחה גדולה שהכל יהיה
בסדר.
שנזכה לביטול אמיתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה