פרשת קרח

(לחץ להגדלה)

בפרשה זו קם קרח, קרובו של משה ואהרן משבט לוי, וחלק על ההנהגה הקיימת, ועל עצם הרצון האלקי, כמו שמבואר בתלמוד הירושלמי במסכת סנהדרין :"באותה שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ואין משה נביא וכו'" בזהר הקדוש מסופר לנו על העיקרון של המחלוקת : "תא חזי(בוא וראה) אהרן ימינא (אהרן מצד ימין) לואי שמאלא (לוי מצד שמאל) קרח בעי למיעבד חילופא דימינא לשמאלא (בא קרח ורצה להחליף את הימין בשמאל) – בתחילת פרשת בראשית מפרש רש"י שבתחילה רצה ה' יתברך לברוא את העולם במידת הדין (שמאל) וכיון שראה שאין העולם מתקיים הקדים מידת הרחמים (ימין)  ושתפו למידת הדין. הרצון של קרח היה לשנות את שורש ההנהגה במציאות הקיום, ומצד העיקרון אפשר לומר שהוא היה צודק – לאחר שראה בחטא המרגלים, ובצורת העבודה שבני אדם מתקרבים לה' והוא סולח להם ונותן להם את האופציה לחטוא ולקלקל, גמר בליבו להחזיר את מצב הבריאה הראשוני, שבני האדם יחיו תחת יראת ה' התמידית ולא יהיה מקום לחוטאים בעולם, אך מצד האמת, אין ביכולת העולם להתקיים תחת מידת הדין לבד, ומהלך כזה היה גורם לאיבוד העולם ברגע. כביכול קרח שכח את המשפט "בכביש אל תהיה צודק תהיה חכם", ובמקום לקרוא את המפה נכון הוא רצה להדבק בעקרון שהיה יכול להביא את העולם לקיצו. אולי אפשר לומר שהדבר דומה למחלוקת במסכת סנהדרין על עניין העדיפות  במשפט – הדין או הפשרה, ורואים שם שעדיפה מציאות הפשרה, השלום עדיף על האמת, כמובן שישנם מקרים קיצוניים שבהם אין מקום לפשרות, אך הקו הכללי שצריך להנחות את העולם הוא המקום עם היכולת לתקן ולא לשפוט באותו רגע.

הרמ"ע מפאנו כותב שבאמת שיטתו של קרח היא הנכונה וזוהי צורת העולם המתוקנת ושהוא היה צדיק, דבר המרומז בפסוק צדיק כתמר יפרח – סופי תיבות קרח, אך עד שנגיע לזמן הזה, שנזכה לתת מקום לתיקון בחיים.

שבת שלום,

רועי.

(ע"פ "קרן אורה" לר' אברהם צבי מרגליות)

פרשת נשא

לחץ להגדלה

הפרשה השניה בחומש במדבר, הפרשה ממשיכה בפירוט תפקידי שבט לוי, ולאחר מכן עוסקת בדינים והלכות שונות, ביניהם פרשת סוטה ופרשת נזיר וברכת כהנים. בהמשך מדובר על הקרבת קרבנות הנשיאים לרגל סיום הקמת המשכן.

" דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה'"

(פסוקים א-ח)

האלשיך הקדוש מסביר באריכות את עניין פרשת הנזיר. אך לפני שהוא מסביר בבהירות נפלאה את כל סיבות האיסורים שמוטלים על הנזיר ( שתיית יין וכל היוצא מן הגפן, היטמאות למת, תספורת)- מסביר הוא את הטעם לעצם נתינת האפשרות לנדר של נזירות. וזה לשונו :

 "אמנם, הנה רצה הקדוש ברוך הוא ללמד דעת את עמו ישראל עם קדושו. בל יאמר נא ישראל – הלא הוא יתברך הבדיל את שבט לוי ומהם את זרע אהרון ומתוכם את הכהן הגדול מאחיו, כי קדוש יאמר לו. והאם תלוי הקדושה במולידם ולא בבחירה הטובה היא? ... על כן בא האל-הים וילמדנו כי לא כן הוא".

יכולנו לחשוב שהקרבה לה' מועברת בירושה, ולא כל אחד יכול להתקרב לה'. לפי זה הקרבה באה מצד מעמד ולא מצד הרצון החופשי של כל אדם. מסביר האלשיך הקדוש שכל אחד יכול להגיע לקרבה הכי גבוהה לה'. לזה לא מוגבל לאף אחד. וכך מתחילה פרשת נזיר :"איש או אשה כי יפליא לנדר.." - קרבת האל שווה בשני המינים. ויותר מכך, היא גם יותר גבוהה מקרבתו של הכהן הגדול: על הכהן הגדול נאמר "כי נזר משחת אלהיו על ראשו",. כלומר- את הכהן מושחים בשמן, דבר שהוא חיצוני לאדם. ואילו על הנזר כתוב "כי נזר אלהיו על ראשו" – ראשו ממש ולא חיצוני לו.

מוסיף על העניין ר' אברהם ירוביץ זצ"ל ומזהיר אותנו כי לפעמים אדם יכול "לעסוק בפרשת נזיר", כלומר להתעסק בפרישות ועבודות גדולות, ומתוך כך להרגיש גבהות לב, שזהו דווקא ההיפך הגמור של רעיון הנזירות. לכן צריך אותו אדם תמיד לזכור מדוע נהיה "נזיר". כמו שכתב רש"י בתחילת פרשת נזיר הסמוכה לפרשת סוטה: ,"הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין"- כלומר מהיראה לחטוא, אדם מפריש עצמו. האפשרות הקרובה שנחטא היא הסיבה לפרישות היתרה שאנו עשויים לגזור על עצמינו לפעמים. לכן, גם כשעובר זמן והאדם מתרגל לאותה פרישות, הוא צריך תמיד לזכור מאיפה זה התחיל, ולשים מול עיניו שאילולא ה' בעזרו יכול תמיד ליפול ממדרגתו.

שנזכה לקרבת ה' אמיתית מתוך ענוה.

שבת שלום,

רועי.

פרשת במדבר

לחץ להגדלה

הפרשה הראשונה בחומש הרביעי, מתחילה במניין בני ישראל, חלוקת השבטים למחנות, ופדיון בכורות בני ישראל בבני שבט לוי לאחר חטא העגל (בני לוי החליפו את תפקיד הבכורות בעבודת המקדש. בתחילה היו אמורים הבכורות מכל משפחה בישראל לעבוד את עבודת הקודש)

"שא את ראש כל עדת בני ישראל"

בפסוק זה משה מצווה לספור את בני ישראל. וכך מסביר רש"י הקדוש את עניין מניין בני ישראל – "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם"

במקום נוסף של מניין, בפרשת כי תשא, הכתוב מפרש שהמניין יעשה על ידי כסף, שנקרא "כופר נפש". כלומר: כל אחד ייתן מטבע, ואת המטבעות יספרו. באותו מקום רש"י מפרש שכאשר מישהו בא במניין שולט בו עין הרע. נשאלת השאלה המתבקשת – כיצד שני הפירושים של רש"י מסתדרים יחדיו? אם עניין המניין הוא להראות את חיבת ישראל, מדוע הם צריכים להביא כופר נפש?

מסביר בצורה נפלאה הרב אברהם ירוביץ זצ"ל את השאלה לפי הכתוב בזהר הקדוש – כל שפע גשמי שהאדם רואה ומתפעל ממנו, נפתחת האופציה להיזק, כי מרגע שאדם מתפעל מהשפע הגשמי יכולה עין הרע לחול עליו, אך מדוע? מסביר הרב שברגע שהאדם מתפעל ממשהו גשמי הוא יכול להרגיש בלב כאילו הדבר נעשה מעצמו, וחס וחלילה מנתק אותו מהמשפיע שלו – הקב"ה, ובכך בעצם מפריד את החיבור בין המשפיע למושפע וללא ההשפעה מה' ממילא השפע הגשמי נעלם, כי יש סתימה באינסטלציה.

לכן כאשר משה רבינו מונה את עם ישראל הוא מזכיר שה' הוא זה שהרבה את עם ישראל, הוא חיבר את הריבוי והשפע של גודל עם ישראל למי שגרם לזה לקרות – לה' יתברך וכך בעצם שמר את הקשר בין המשפיע למושפע.

את פרשת במדבר קוראים תמיד לפני שבועות, כהכנה למתן תורה, ידוע שיש בישראל שישים ריבוא שורשי נשמות אשר מחוברות לשישים ריבוא אותיות שבתורה, וכמו שבספר תורה עם אות אחת פסולה כך כל ספר התורה פסול כך גם בעם ישראל, אם אחד פסול כל העם פסול, אולי אפשר להגיד שהדרך להיות פסול הוא ע"י לא לראות שאתה חלק מהכלל ואת זה המפקד בא להראות לנו, שסופרים את כולם, היחידה היא חלק בלתי נפרד מהכלל, מתי שמישהו מנסה להפרד מהכלל  הוא פשוט מפרק את החבילה כולה. אולי אפשר לומר שזהו הדבר הכי חשוב בחיים - לא להיות נפרד. להבין תמיד את הקשר.

שתמיד נזכה לראות את החיבור בינינו לבין הסובבים אותנו ובינינו לבין הקב"ה.

בשורות טובות וחודש טוב,
רועי.

פרשת בהר בחוקותי

לחץ להגדלה

עוד צמד פרשיות שנקראות יחדיו בשנה שאינה מעוברת. פרשת "בהר" מתעסקת בשמיטה, יובל, גאולת קרקעות, איסור ריבית, דיני עבד עברי, גאולת עבד עברי שנמכר להיות עבד אצל גוי, איסור פסל, מצבה ואבן משכית. בפרשת "בחוקותיי" מתוארות הברכות והקללות שיבואו על עם ישראל בהתאם לשמירה או אי שמירה על מצוות ה'.

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ.." (בהר פסוקים א'-ד')

רש"י הקדוש שואל בפסוק א': "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו בסיני", מדוע בחרה התורה לציין בנפרד את העובדה שאת מצוות שמיטה קיבלו בהר סיני? הרי כל המצוות נתנו בהר סיני? מסביר רש"י שמהדיוק הזה אפשר ללמוד שכמו שכל העניינים הקשורים במצווה – "כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני" (רש"י בפסוק א') כך כל שאר פרטי ודקדוקי המצוות האחרות ניתנו אף הם בסיני. אבל בעצם השאלה נשארת – מדוע דווקא מצוות שמיטה? לא יכלו לכתוב לנו את זה על מצווה אחרת נניח ציצית, ולומר לנו שמה מצוות ציצית ניתנה בסיני כך שאר המצוות וכו'?

בפשטות התשובה היא ששמיטה היא מצווה שיכולה להתקיים רק בארץ ישראל, והיינו יכולים לחשוב שהכי מתאים לצוות עליה בכניסה לארץ. לכן, אם היא נאמרה בסיני, במדבר, כשעוד לאף אחד אין נחלה משלו שהוא יכול להפקיר, קל וחומר שמצוות כמו ציצית או כשרות נאמרו בסיני. אבל עדיין אפשר לשאול: למה דווקא שמיטה, ולא מצווה אחרת שתלויה בארץ כמו מעשרות או כמו ביכורים?

מצאתי רעיון מופלא בספר "פרי הארץ", ואני מקווה שהבנתי אותו נכון – כל הרעיון בשנת שמיטה שכל שש השנים שלפניה מתבטלות אצלה. בשנה השביעית כל השדות שלך הם הפקר, כל אחד יכול לבוא ולקחת, אתה לא עובד את האדמה כדי להגדיל יבול, ואתה כמו כל אחד אחר בשטח שהוא כביכול שלך. לגבי הדאגה מה יאכלו העם בשנה שלאחר מכן- יש הבטחה שלמרות חוסר התפעול בשטחים החקלאיים, ה' ידאג לכל הצורך שלך למזון וכלכלה. וחוזר חלילה – יש תנועה מעגלית של השתדלות של שש שנים ואז לראות בחוש שגם בשנה שאתה בעצם לא עושה כלום ועם זאת אתה עדיין מקבל הכל. נמצא שכל זמן שהרווחת לא הרווחת בגלל שחרשת וזרעת, אלא בגלל שרצון ה' הוא לתלות את פרנסתך בעבודה זו. נמצא שכל שש השנים מתבטלות לשנה השביעית ואתה מתבטל לה' ומבין שהכל זה ממנו. זה בדיוק העניין של הר סיני – הענווה. משמעות הענווה היא ההבנה שאני לא המרכז, וזה קורה ע"י  שאני מסוגל לראות את ה' בכל מקום ולדעת שהכל זה ממנו. התורה ניתנה על ההר הכי ענו (לפי המדרש) וע"י האדם הכי ענו שהיה קיים אי פעם – משה.

השמיטה היא הביטוי החזק לביטול הזה, ויותר ממנה – היובל- שבה יש "ריסטארט" עולמי. הכל חוזר לבסיסו הראשוני: העבדים משוחררים, הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים, ומעל כל זה מרחפת הבטחה גדולה שהכל  יהיה בסדר.

שנזכה לביטול אמיתי.

פרשת אחרי מות - קדושים

לחץ להגדלה

אחרי מות – קדושים

עוד אחד מצמדי הפרשיות אשר נקראות יחדיו כאשר השנה איננה מעוברת (ראו הסבר בפרשת תזריע-מצורע). הנושאים המדוברים בפרשיות אלו הם: בפרשת אחרי מות -  דרך כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לבית המקדש, האיסור להקריב קרבנות מחוץ למקדש, מצוות כיסוי הדם לרחק השחיטה (אסור להשאיר דם מגולה), ואיסור גילוי עריות. בפרשת קדושים ישנן מצוות בין אדם לחבירו, בין אדם לה', מצוות של צדק חברתי, מצוות התלויות בארץ ישראל, ואיסור ללכת בחוקות הגויים. כרגיל אני בוחר רק פסוק אחד:

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם."

רבים המפרשים ששאלו על עניין החיבור בין שתי המצוות הנזכרות בפסוק- מצוות כיבוד הורים (או יותר נכון- מורא אם ואב) ומצוות שמירת השבת. רש"י מפרש על הפסוק: 
"סמך שמירת שבת למורא אב, לומר- אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר המצוות"
על פירושו של רש"י שואל האלשיך הקדוש, מדוע הסמיך הכתוב דווקא את מצוות השבת? הרי כל מצווה שיאמר לך אביך או אמך לעבור עליה, אין אתה רשאי לשמוע להם! 
מסביר האלשיך לפי המובא לנו במסכת נידה: "שלושה שותפים לו לאדם, אביו ואמו והקב"ה" – יכול היה האדם לחשוב שלחומר ישנם שני חלקים ואילו לנשמה רק חלק אחד ומפאת זה החלק ששייך לה' פחות חשוב, ואם היו אומרים לו אביו ואמו לעבור על מצווה מסוימת הרי הם הרוב בבריאת האדם ולכן יש להישמע להם. על כך עונה האלשיך- והרי מי ברא את ההורים של האדם ואת החומר בעולם כולו אם לא ה' יתברך?  יוצא שכל המרכיבים ביצירתו של האדם הם הקדוש ברוך הוא בלבד! והמצווה שמראה על כך שה' הוא בורא העולם כולו, גם החומרי, היא השבת, לזכר היום בו חדל ה' ממלאכת ששת ימי הבריאה. כמו שאנחנו אומרים בקידוש:

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת

לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם

בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

 ועוד דבר. על פי הביטוי "שבת וינפש" – מובא בספרים שהשבת היא כנשמה לגוף של העולם. וכמו שגוף שיצאה ממנו הנשמה איננו יוכל להתחדש, כך בלי השבת לא הייתה התחדשות לעולם. לחומר אין רלוונטיות כלל בלי הנקודה הפנימית שמחייה אותו. וכדי להפנים את חשיבות הנשמה לעומת החומר מדגיש הפסוק- חשוב לכבד את המקור שהעניק לנו את הגוף, אבל אם זה בא על חשבון החיבור למקורה של הנשמה- הנשמה קודמת. בלעדיה גם גוף לא יהיה.

פרשת תזריע מצורע

לחץ להגדלה

פרשת תזריע-מצורע

הקדמה:  בכל שנה נוהגים לסיים בבית הכנסת את קריאת כל התורה. בשנה לא מעוברת, ישנם פרשיות שנקראות בסמיכות, כלומר שתי פרשות במקום אחת באותה השבת, כדי להתאים את כמות הפרשיות שיש בתורה לכמות השבתות שיש בשנה. ישנן מספר פרשות שמתחברות באופן קבוע. אחד מהחיבורים נקרא השבוע: תזריע-מצורע. בין שתי הפרשות יש קשר תוכני – פרשת תזריע, שבה מסופר לנו על דיני טומאה וטהרה של יולדת, דיני נגעי צרעת האדם (בעור, בשיער הראש והזקן), המגבלות שחלות על המצורע וצרעת הבגד ופרשת מצורע, שעוסקת בדיני טומאה וטהרה של המצורע, בקרבנות שהמצורע מביא לאחר שהוא נטהר, צרעת הבית, ודיני טומאה וטהרה של הזב, בעל קרי ונידה.

"אשה כי תזריע וילדה זכר"

הביטוי תזריע לגבי אשה הוא מוזר. יותר מתאים להגיד על אשה שהיא "נזרעת" מאשר שהיא "מזריעה". ביטוי מוזר בפסוק הוא תמיד הזמנה- תמרור שאומר שכאן המקום לדרוש.

כדי להבין את הרעיון שלעניות דעתי מופיע בפסוק אקדים ואכתוב הסבר קצרצר על מושגי זכר ונקבה בקבלה ובחסידות: זכר מבטא רעיון של השפעה, ונקבה מבטאת רעיון של קבלה – משפיע ומושפע, כמו שתיל ואדמה. בכל אחד ואחת מאיתנו קיימות שתי הבחינות, כאשר מה שמגדיר מי המשפיע ומי המושפע הוא היחס ביניהם – הורים הם משפיעים, אבל לגבי ההורים שלהם הם מושפעים, כך שלגבי ילדיהם הם בחינה של זכר ולגבי ההורים שלהם הם בחינה של נקבה.

הרב אשלג זצ"ל, מחבר פירוש "הסולם" על הזוהר, מסביר שהאדם מנסה להידמות לה' כמו שענף הוא חלק מהעץ, וזהו המהלך התמידי של האדם, לנסות להידמות לבוראו. האדם הוא תמיד בחינה של מקבל לעומת ה' שהוא המשפיע, והנקודה הכי גבוהה בהתפתחות האדם היא להפוך גם כן להשפיע. אולם, האדם לעולם יהיה בחינה של מקבל לעומת ה', כך שיוצא שהמדרגה האופטימלית לאדם היא להיות במקום של "מקבל על מנת להשפיע".

לפי כך נבאר את הפסוק בצורה כזו: ברגע שהמקבל ("אשה") מבצע פעולה של השפעה ("תזריע"), אזי היא "ילדה זכר" –   כאשר נוצר השינוי בין להיות מקבל ללהיות משפיע הפעולה הבאה תהיה יצירה של השפעה נוספת , כלומר- לקבל ע"מ להשפיע.

שנזכה כולנו לאחוז במעלה וההבנה שבכל אחד מאיתנו חייב להיות מקום שמקבל כדי שנוכל להמשיך להשפיע לסובבים אותנו.

רק טוב,

חודש מבורך, ושבת שלום.

פרשת שמיני

לחץ להגדלה

פרשת "שמיני"

תקציר:  בפרשה זו מוקם המשכן לראשונה במדבר, שני בניו של אהרון הכהן מתים כאשר הם נכנסים להקריב קטורת ללא אישור, וכן מסופר לנו על החיות הכשרות והלא כשרות.

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל".

הפסוק הזה פותח חגיגית את פרשתנו שעוסקת בירידת השכינה אל המשכן. בהמשכו של יום זה, היום השמיני, כבוד ה' נראה במשכן קבל עם ועדה. הפתיחה החגיגית "ויהי ביום השמיני" מזמינה אותנו לתהות על משמעות היום הזה- השמיני. שמיני למה? ולמה לציין זאת?

היום השמיני הוא היום השמיני לבניית המשכן. על פי המדרש, לא באמת לקח שבעה ימים להעמיד את קרשי המשכן על מכונם. סך הכל מדובר באוהל- אהל מועד. מה שקרה הוא, שבכל יום בנו את המשכן ופרקו אותו מחדש. ולמה? כי הבנייה לא עלתה יפה. בנו את הכל, אבל כבוד ה' לא ירד אל המשכן, אז פרקו וחיכו למחר. ככה שבע פעמים. רק ביום השמיני- "וירא כבוד ה' אל כל העם". רגע מיוחד מאוד.

השאלה העולה היא- למה שמונה פעמים? למה לא חמש? שש עשרה? שלושת אלפים? כדי לענות על כך כדאי להכיר קודם את המשמעות הטיפולוגית של מספרים ביהדות.

שבע זה טבע. יש לנו שבעה ימים בשבוע, שבעת ימי הבריאה, מחזור של שבע שנים לשנת שמיטה, מחזור של שבע שמיטות לשנת יובל, ובימים אלה ממש אנחנו סופרים שבעה שבועות את ספירת העומר. המהלך הרגיל של החיים קורה במחזוריות של שבע. וכמו שיש לנו חמישה חושים רגילים ועוד את החוש השישי, יש לנו את היום השמיני- היום שהוא מעל לטבע.

גם ברית המילה נערכת ביום השמיני. הברית בינינו לריבונו של עולם היא על טבעית, כי הקב"ה חודר מבעד למסכיו הרבים של הטבע ופונה אלינו. כך גם בבניית המשכן. לא טבעי לבן אדם לראות את כבוד ה'. בדרך כלל הוא מסתתר מאחורי מסכי הטבע. לכן זה קורה רק ביום השמיני.

אלא שהיום השמיני הזה חייב לבוא רק אחרי עבודה קשה. שבעה ימים ניסו העם לבנות את המשכן. במשך שבעה ימים הם עברו מדרגה לדרגה וניסו את כל מה שיש לטבע האנושי לתת. בסופו של דבר, ביום השמיני, המשכן נבנה בדרך ניסית. מלמעלה. אלא שזה לא היה קורה לולא שקדם לכך מיצוי ההשתדלות האנושית.

בשביל שתשרה השכינה אצל כל אחד ואחד מאיתנו אנחנו חייבים לתת לשתי האפשרויות האלו להתקיים ביחד כל הזמן, מצד אחד לתת את המקסימום עבודה שיש לנו, ובמקביל להבין שלכל דבר יש "יום שמיני" – כל דבר שבסוף קורה הוא מתנה מלמעלה.