פרשת ואתחנן

(לחץ להגדלה)

פרשת "ואתחנן" מתחילה בבקשתו של משה רבנו להיכנס לארץ ישראל, לאחר שכבר נתבשר כי לא יוכל להיכנס אליה. בפסוק כו: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", ורבו הפירושים בעניין של תחינתו של משה רבנו, ועל חוסר הענותו של ה' יתברך לתת למשה להיכנס לארץ המובטחת.

ראיתי דבר נפלא בספרו של הסבא של סבא שלי, ר' אברהם צבי מרגליות, שאתמול בי' באב היה מאה שנה לפטירתו, ולכבודו אני מביא את הדבר:

את פרשת "ואתחנן" תמיד ייקראו אחרי תשעה באב (ידוע שיש שנים מעוברות ופרשיות שנקראות ביחד או לחוד אך פרשה זו תמיד תהיה לאחר תשעה באב), ומסביר ר' אברהם צבי זיע"א, שכל עניין של תשעה באב זה לבכות על החורבן והציפייה לבית המקדש, והנה עובר לו תשעה באב, ולכאורה תפילות עם ישראל אינן נענות, ודבר זה יכול להוביל לרפיון ידיים ולשבר אמונה חס וחלילה, ולכן נקראת פרשה זו, משה רבנו מתחנן אל ה' להיכנס לארץ, ולכאורה גם הוא לא נענה, וכמו שכתבנו לעיל יש המון פירושים מדוע לא עלתה תפילתו של משה ונמנעה ממנו הכניסה לארץ, אך גלוי וידוע לכל שתפילתו עשתה פירות, וכמו שדרש בעל "מגלה עמוקות" שלעתיד לבא כשייבנה בית המקדש ויהיה קיבוץ גלויות אזי יתגלה לכל אחד מישראל מה הייתה מקומה של תפילתו ואיך השפיעה לטובה,

לעניות דעתי כך גם אצל האדם, שנקרא מקדש מעט, ולפעמים הוא משקיע וחותר למשהו, ולא יוצא כביכול כלום. אך הדרך ממשיכה, וכשמגיעים למקום שאמורים להגיע רואים איך כל המאמצים שהושקעו במקומות אחרים כביכול הם אלו שכיוננו אותנו לאיפה שאנחנו כעת.

שנזכה לסבלנות ומשם להבנת הדרך ולחתירה לגאולה הפרטית, ושמשם תבוא גם הכללית.

פרשת דברים

(לחץ להגדלה)

אלו הדברים אשר דיבר משה

רש"י  מסביר בפירושו על הפסוק שמשה מוכיח את עם ישראל, אך עושה זאת ברמיזה מפני כבודם של ישראל (לדוגמה כשמשה רבינו אומר לעם ישראל "ובין תפל לדי זהב" שהם לכאורה שמות של מקומות, מביא רשי את דברי ר' יוחנן שכותב:"חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו), שואל ר' אברהם ירוביץ' בספרו "עבודת אברהם" מדוע היה צריך משה לרמוז לבני ישראל ולא פירש להם את כוונתו בתוכחתו, ומשיב הרב על פי מה שכתב האר"י ז"ל (היום יום הפטירה שלו, זי"עא) שאין תיקון יום אחד דומה לחבירו, ואין תפילה אחת דומה לחברתה מיום שהעולם נברא ועד לעתיד לבוא, וכן גם בני האדם, שאין אדם דומה לחבירו בפנימיות ולא נברא אדם שדומה למשנהו מאדם הראשון ועד לעתיד לבוא, וכמו שהזכרנו כבר שיש שישים ריבוא אותיות בתורה וכנגדם שישים ריבוא נשמות מישראל. נמצא שהעולם תמיד נמצא במצב של תיקון ולכל אחד יש את היעוד שלו ואין אף אדם שיכול למלא את חלקו של חבירו. ולכן אין צורך לחשוב דבר כמו: "אם היה לי את מה שיש לחברי אז הייתי עושה כך וכך" מפני שזהו לא החלק שאני אמור לברר בעולם. לכן משה רבנו בתוכחתו דיבר לעם ישראל בצורה של רמז,  כך כל אחד הבין את מהות התיקון שמתאימה לו לשורש נשמתו מתוך התוכחה הרמוזה. ממש כמו שהעולם מתנהג ברמזים ואנחנו אמורים להקשיב לרחשי העולם כדי לדעת איך לפעול בו.

שנצליח לפתוח את האזניים ולפנות מקום בעצמינו ולשמוע מה אנחנו אמורים לתקן, ושהכל מה'.

שבת שלום,

רועי.                          

מטות - מסעי

(לחץ להגדלה)

"וידבר משה אל ראשי המטות...איש כי ידור נדר...לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה".

פרשת מטות מתחילה בדיני נדרים והפרתם.  נושא הנדרים נחשב לחמור ובעייתי. אנו רואים למשל,  במגילת קהלת :"טוב אשר לא תידור משתדור ולא תשלם". אחרי הכל, מדבור בסך הכל במילים. אולי אפילו פליטת פה. מדוע דיני הנדרים מטילים אחריות כבדה כל כך על אדם, רק בגלל שאמר משהו?

 ובכן, ידוע כי כל הבריאה כולה נוצרה על ידי מילים. כמו שכתוב במסכת אבות: "בעשרה מאמרות נברא העולם"  - בעשר פעמים שכתוב "ויאמר" בסיפור הבריאה בפרשת בראשית (למעשה יש תשע פעמים אך המילה בראשית נקראת גם כן אמירה – כמובא במסכת ראש השנה, יש לזה סיבה כמובן, אך לא כאן המקום להאריך) וכן כתוב בזהר הקדוש – "בכ"ב אתוון דאורייתא", כלומר- בעשרים ושתיים אותיות של התורה, וכמו שכתוב שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. אין דבר שבעולם שלא התהווה מהדיבור האלוקי. ולא רק זה- הדיבור האלוקי מהווה את המציאות בכל רגע ורגע,  כמו שכתוב "ואתה מחיה את כולם". הקב"ה מחייה את כולם כל הזמן, ואילו היה הדיבור האלוקי פוסק לרגע אחד מלהחיות את המציאות,  היא הייתה פשוט מתבטלת.

חלק מאותן ניצוצי חיות נפלו בשעת השבירה (חלק מתהליך הבריאה) ותפקיד האדם הוא לתקן את השבירה ולאסוף חזרה את אותן ניצוצי חיות שקשורים לנשמתו שלו. ואיך עושים זאת? אנחנו אמורים לראות בכל דבר את החיות האלוקית שמפעמת בו.  בכך אנחנו מחזירים את הניצוץ הנפול אל מקומו.  אולי אפשר להמשיל את הדבר לפאזל של המון אותיות שאנחנו מורכבים ממנו, והמסע שלנו בחיים הוא לאסוף את החלקים החסרים (משל שטחי מאד אבל אני מקווה שזה מפשט את הדברים). לכן האדם צריך לשים אל ליבו את צורת ההסתכלות שלו על העולם- "בכל דרכך דעהו". משמעות הדבר היא, שבכל פרט ופרט בבריאה הקדוש ברוך ה' נמצא, ולכן מכל מקום אפשר לאסוף את חלקי הפאזל שלנו. ברגע שאדם נודר נדר, ואוסר על עצמו דבר כלשהו, הוא מונע מעצמו את איסוף חלקי הפאזל החסרים לו מאותו עניין.

אמרו רבותינו  ז"ל- "כל הנודר נדר כאילו בנה במה" . במה היא מקום להקרבת קרבן. בזמן שבית המקדש היה קיים נאסרה ההקרבה בבמות, והותרה רק בבית המקדש עצמו.  כאשר האדם מקיים את נדרו, הוא כאילו מקריב קרבן על אותה במה שבנה.

מה הקשר בין קרבנות לנדרים? בשני המקרים המטרה היא להתקרב לקב"ה (קרבן- מלשון קרבה). אבל התורה נותנת לנו את הדרכים להתקרב לה', והיא איננה רוצה שנוסיף על כך קרבנות משלנו. זאת הסיבה שאסור להקריב בבמות, וזאת הסיבה שדעתם של חז"ל איננה נוחה מנדירת נדרים.

כמובן שלכל מטבע שני צדדים. אחרי הכל, נדירת הנדרים לא נאסרה לגמרי.  כמו שכתוב בגמרא: "היושב בתענית נקרא קדוש". כלומר- מי שיודע לעשות זאת בכוונה הנכונה הוא צדיק. רק שלא כל אחד יודע לכוון בזה (תענית מורכבת מהאותיות ת"ת עני – תפארת ומלכות, זכר ונקבה, ואין כאן המקום להאריך בזה).

שנזכה להרכיב את הפאזל שלנו, שנשכיל לראות שאנחנו חלק מפאזל יותר גדול, אינסופי, ושנהנה מהחיפוש.

(הרעיון הנ"ל מבוסס על הספר "מאור עיניים")

שבת שלום,

רועי.

פרשת קרח

(לחץ להגדלה)

בפרשה זו קם קרח, קרובו של משה ואהרן משבט לוי, וחלק על ההנהגה הקיימת, ועל עצם הרצון האלקי, כמו שמבואר בתלמוד הירושלמי במסכת סנהדרין :"באותה שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ואין משה נביא וכו'" בזהר הקדוש מסופר לנו על העיקרון של המחלוקת : "תא חזי(בוא וראה) אהרן ימינא (אהרן מצד ימין) לואי שמאלא (לוי מצד שמאל) קרח בעי למיעבד חילופא דימינא לשמאלא (בא קרח ורצה להחליף את הימין בשמאל) – בתחילת פרשת בראשית מפרש רש"י שבתחילה רצה ה' יתברך לברוא את העולם במידת הדין (שמאל) וכיון שראה שאין העולם מתקיים הקדים מידת הרחמים (ימין)  ושתפו למידת הדין. הרצון של קרח היה לשנות את שורש ההנהגה במציאות הקיום, ומצד העיקרון אפשר לומר שהוא היה צודק – לאחר שראה בחטא המרגלים, ובצורת העבודה שבני אדם מתקרבים לה' והוא סולח להם ונותן להם את האופציה לחטוא ולקלקל, גמר בליבו להחזיר את מצב הבריאה הראשוני, שבני האדם יחיו תחת יראת ה' התמידית ולא יהיה מקום לחוטאים בעולם, אך מצד האמת, אין ביכולת העולם להתקיים תחת מידת הדין לבד, ומהלך כזה היה גורם לאיבוד העולם ברגע. כביכול קרח שכח את המשפט "בכביש אל תהיה צודק תהיה חכם", ובמקום לקרוא את המפה נכון הוא רצה להדבק בעקרון שהיה יכול להביא את העולם לקיצו. אולי אפשר לומר שהדבר דומה למחלוקת במסכת סנהדרין על עניין העדיפות  במשפט – הדין או הפשרה, ורואים שם שעדיפה מציאות הפשרה, השלום עדיף על האמת, כמובן שישנם מקרים קיצוניים שבהם אין מקום לפשרות, אך הקו הכללי שצריך להנחות את העולם הוא המקום עם היכולת לתקן ולא לשפוט באותו רגע.

הרמ"ע מפאנו כותב שבאמת שיטתו של קרח היא הנכונה וזוהי צורת העולם המתוקנת ושהוא היה צדיק, דבר המרומז בפסוק צדיק כתמר יפרח – סופי תיבות קרח, אך עד שנגיע לזמן הזה, שנזכה לתת מקום לתיקון בחיים.

שבת שלום,

רועי.

(ע"פ "קרן אורה" לר' אברהם צבי מרגליות)

פרשת נשא

לחץ להגדלה

הפרשה השניה בחומש במדבר, הפרשה ממשיכה בפירוט תפקידי שבט לוי, ולאחר מכן עוסקת בדינים והלכות שונות, ביניהם פרשת סוטה ופרשת נזיר וברכת כהנים. בהמשך מדובר על הקרבת קרבנות הנשיאים לרגל סיום הקמת המשכן.

" דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה'"

(פסוקים א-ח)

האלשיך הקדוש מסביר באריכות את עניין פרשת הנזיר. אך לפני שהוא מסביר בבהירות נפלאה את כל סיבות האיסורים שמוטלים על הנזיר ( שתיית יין וכל היוצא מן הגפן, היטמאות למת, תספורת)- מסביר הוא את הטעם לעצם נתינת האפשרות לנדר של נזירות. וזה לשונו :

 "אמנם, הנה רצה הקדוש ברוך הוא ללמד דעת את עמו ישראל עם קדושו. בל יאמר נא ישראל – הלא הוא יתברך הבדיל את שבט לוי ומהם את זרע אהרון ומתוכם את הכהן הגדול מאחיו, כי קדוש יאמר לו. והאם תלוי הקדושה במולידם ולא בבחירה הטובה היא? ... על כן בא האל-הים וילמדנו כי לא כן הוא".

יכולנו לחשוב שהקרבה לה' מועברת בירושה, ולא כל אחד יכול להתקרב לה'. לפי זה הקרבה באה מצד מעמד ולא מצד הרצון החופשי של כל אדם. מסביר האלשיך הקדוש שכל אחד יכול להגיע לקרבה הכי גבוהה לה'. לזה לא מוגבל לאף אחד. וכך מתחילה פרשת נזיר :"איש או אשה כי יפליא לנדר.." - קרבת האל שווה בשני המינים. ויותר מכך, היא גם יותר גבוהה מקרבתו של הכהן הגדול: על הכהן הגדול נאמר "כי נזר משחת אלהיו על ראשו",. כלומר- את הכהן מושחים בשמן, דבר שהוא חיצוני לאדם. ואילו על הנזר כתוב "כי נזר אלהיו על ראשו" – ראשו ממש ולא חיצוני לו.

מוסיף על העניין ר' אברהם ירוביץ זצ"ל ומזהיר אותנו כי לפעמים אדם יכול "לעסוק בפרשת נזיר", כלומר להתעסק בפרישות ועבודות גדולות, ומתוך כך להרגיש גבהות לב, שזהו דווקא ההיפך הגמור של רעיון הנזירות. לכן צריך אותו אדם תמיד לזכור מדוע נהיה "נזיר". כמו שכתב רש"י בתחילת פרשת נזיר הסמוכה לפרשת סוטה: ,"הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין"- כלומר מהיראה לחטוא, אדם מפריש עצמו. האפשרות הקרובה שנחטא היא הסיבה לפרישות היתרה שאנו עשויים לגזור על עצמינו לפעמים. לכן, גם כשעובר זמן והאדם מתרגל לאותה פרישות, הוא צריך תמיד לזכור מאיפה זה התחיל, ולשים מול עיניו שאילולא ה' בעזרו יכול תמיד ליפול ממדרגתו.

שנזכה לקרבת ה' אמיתית מתוך ענוה.

שבת שלום,

רועי.

פרשת במדבר

לחץ להגדלה

הפרשה הראשונה בחומש הרביעי, מתחילה במניין בני ישראל, חלוקת השבטים למחנות, ופדיון בכורות בני ישראל בבני שבט לוי לאחר חטא העגל (בני לוי החליפו את תפקיד הבכורות בעבודת המקדש. בתחילה היו אמורים הבכורות מכל משפחה בישראל לעבוד את עבודת הקודש)

"שא את ראש כל עדת בני ישראל"

בפסוק זה משה מצווה לספור את בני ישראל. וכך מסביר רש"י הקדוש את עניין מניין בני ישראל – "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם"

במקום נוסף של מניין, בפרשת כי תשא, הכתוב מפרש שהמניין יעשה על ידי כסף, שנקרא "כופר נפש". כלומר: כל אחד ייתן מטבע, ואת המטבעות יספרו. באותו מקום רש"י מפרש שכאשר מישהו בא במניין שולט בו עין הרע. נשאלת השאלה המתבקשת – כיצד שני הפירושים של רש"י מסתדרים יחדיו? אם עניין המניין הוא להראות את חיבת ישראל, מדוע הם צריכים להביא כופר נפש?

מסביר בצורה נפלאה הרב אברהם ירוביץ זצ"ל את השאלה לפי הכתוב בזהר הקדוש – כל שפע גשמי שהאדם רואה ומתפעל ממנו, נפתחת האופציה להיזק, כי מרגע שאדם מתפעל מהשפע הגשמי יכולה עין הרע לחול עליו, אך מדוע? מסביר הרב שברגע שהאדם מתפעל ממשהו גשמי הוא יכול להרגיש בלב כאילו הדבר נעשה מעצמו, וחס וחלילה מנתק אותו מהמשפיע שלו – הקב"ה, ובכך בעצם מפריד את החיבור בין המשפיע למושפע וללא ההשפעה מה' ממילא השפע הגשמי נעלם, כי יש סתימה באינסטלציה.

לכן כאשר משה רבינו מונה את עם ישראל הוא מזכיר שה' הוא זה שהרבה את עם ישראל, הוא חיבר את הריבוי והשפע של גודל עם ישראל למי שגרם לזה לקרות – לה' יתברך וכך בעצם שמר את הקשר בין המשפיע למושפע.

את פרשת במדבר קוראים תמיד לפני שבועות, כהכנה למתן תורה, ידוע שיש בישראל שישים ריבוא שורשי נשמות אשר מחוברות לשישים ריבוא אותיות שבתורה, וכמו שבספר תורה עם אות אחת פסולה כך כל ספר התורה פסול כך גם בעם ישראל, אם אחד פסול כל העם פסול, אולי אפשר להגיד שהדרך להיות פסול הוא ע"י לא לראות שאתה חלק מהכלל ואת זה המפקד בא להראות לנו, שסופרים את כולם, היחידה היא חלק בלתי נפרד מהכלל, מתי שמישהו מנסה להפרד מהכלל  הוא פשוט מפרק את החבילה כולה. אולי אפשר לומר שזהו הדבר הכי חשוב בחיים - לא להיות נפרד. להבין תמיד את הקשר.

שתמיד נזכה לראות את החיבור בינינו לבין הסובבים אותנו ובינינו לבין הקב"ה.

בשורות טובות וחודש טוב,
רועי.

פרשת בהר בחוקותי

לחץ להגדלה

עוד צמד פרשיות שנקראות יחדיו בשנה שאינה מעוברת. פרשת "בהר" מתעסקת בשמיטה, יובל, גאולת קרקעות, איסור ריבית, דיני עבד עברי, גאולת עבד עברי שנמכר להיות עבד אצל גוי, איסור פסל, מצבה ואבן משכית. בפרשת "בחוקותיי" מתוארות הברכות והקללות שיבואו על עם ישראל בהתאם לשמירה או אי שמירה על מצוות ה'.

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ.." (בהר פסוקים א'-ד')

רש"י הקדוש שואל בפסוק א': "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו בסיני", מדוע בחרה התורה לציין בנפרד את העובדה שאת מצוות שמיטה קיבלו בהר סיני? הרי כל המצוות נתנו בהר סיני? מסביר רש"י שמהדיוק הזה אפשר ללמוד שכמו שכל העניינים הקשורים במצווה – "כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני" (רש"י בפסוק א') כך כל שאר פרטי ודקדוקי המצוות האחרות ניתנו אף הם בסיני. אבל בעצם השאלה נשארת – מדוע דווקא מצוות שמיטה? לא יכלו לכתוב לנו את זה על מצווה אחרת נניח ציצית, ולומר לנו שמה מצוות ציצית ניתנה בסיני כך שאר המצוות וכו'?

בפשטות התשובה היא ששמיטה היא מצווה שיכולה להתקיים רק בארץ ישראל, והיינו יכולים לחשוב שהכי מתאים לצוות עליה בכניסה לארץ. לכן, אם היא נאמרה בסיני, במדבר, כשעוד לאף אחד אין נחלה משלו שהוא יכול להפקיר, קל וחומר שמצוות כמו ציצית או כשרות נאמרו בסיני. אבל עדיין אפשר לשאול: למה דווקא שמיטה, ולא מצווה אחרת שתלויה בארץ כמו מעשרות או כמו ביכורים?

מצאתי רעיון מופלא בספר "פרי הארץ", ואני מקווה שהבנתי אותו נכון – כל הרעיון בשנת שמיטה שכל שש השנים שלפניה מתבטלות אצלה. בשנה השביעית כל השדות שלך הם הפקר, כל אחד יכול לבוא ולקחת, אתה לא עובד את האדמה כדי להגדיל יבול, ואתה כמו כל אחד אחר בשטח שהוא כביכול שלך. לגבי הדאגה מה יאכלו העם בשנה שלאחר מכן- יש הבטחה שלמרות חוסר התפעול בשטחים החקלאיים, ה' ידאג לכל הצורך שלך למזון וכלכלה. וחוזר חלילה – יש תנועה מעגלית של השתדלות של שש שנים ואז לראות בחוש שגם בשנה שאתה בעצם לא עושה כלום ועם זאת אתה עדיין מקבל הכל. נמצא שכל זמן שהרווחת לא הרווחת בגלל שחרשת וזרעת, אלא בגלל שרצון ה' הוא לתלות את פרנסתך בעבודה זו. נמצא שכל שש השנים מתבטלות לשנה השביעית ואתה מתבטל לה' ומבין שהכל זה ממנו. זה בדיוק העניין של הר סיני – הענווה. משמעות הענווה היא ההבנה שאני לא המרכז, וזה קורה ע"י  שאני מסוגל לראות את ה' בכל מקום ולדעת שהכל זה ממנו. התורה ניתנה על ההר הכי ענו (לפי המדרש) וע"י האדם הכי ענו שהיה קיים אי פעם – משה.

השמיטה היא הביטוי החזק לביטול הזה, ויותר ממנה – היובל- שבה יש "ריסטארט" עולמי. הכל חוזר לבסיסו הראשוני: העבדים משוחררים, הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים, ומעל כל זה מרחפת הבטחה גדולה שהכל  יהיה בסדר.

שנזכה לביטול אמיתי.